זהבה חן, דודתו של החטוף עמרי מירן

אומנות שמרפאת ולב שלא נכנע: חדרה מצדיעה לזהבה חן

אחרי 738 ימים בשבי חמאס בעזה, עמרי מירן שנחטף ב 7 באוקטובר, שב הביתה | במהלך השנתיים האחרונות דודתו של עמרי, תושבת חדרה, אומנית ומורה ותיקה לחוגי קרמיקה במרכז הפנאי קלור, עמדה מדי יום בצומת חדרה למען השבת החטופים, המשיכה להתנדב ולקיים את החוגים ולא ויתרה על האמונה והתקווה | לאחר שחרורו של אחיינה, תלמידותיה והצוות במרכז הפנאי הפתיעו אותה במפגש מרגש ומלא אהבה

במשך שנתיים ארוכות וקשות, זהבה חן, תושבת חדרה, פסלת, אומנית רב תחומית ומורה לקרמיקה במרכז הפנאי 'קלור' של עמותת פנאי העיר, המשיכה ליצור, ללמד, להתנדב במספר מסגרות למען חיילי צה"ל ולהפיץ תקווה ואור גדול. בעוד אחיינה של זהבה, עמרי מירן, הוחזק בשבי חמאס בעזה, זהבה לא עצרה לרגע. היא עמדה בצומת חדרה עם דגלים ושלטים לצד תושבים נוספים למען השבתם של החטופים ומתכוונת להמשיך ולהגיע לשם עד להחזרתו של אחרון החטופים. לאחר שובו של עמרי הביתה, לחיק משפחתו, אשתו לישי ושתי בנותיהם, תלמידותיה של זהבה, אישה שהנה השראה וסמל לעשייה ערכית, טוב לב ואור גדול, ארגנו לה הפתעה מיוחדת במרכז הפנאי קלור יחד עם הצוות במרכז. זהבה, שחשבה שהיא מגיעה להעביר את חוג הקרמיקה שלה לנשים, התקבלה בחיבוק חם, כיבוד מתוק, ברכות מכל הלב ומתנות קטנות עם משמעות גדולה, ביניהן חולצה עם תמונתו של עומרי והכיתוב- עכשיו הלב שלם.

"זהבה מלמדת פה קרמיקה במשך שנים רבות ותמיד הייתה אהובה במיוחד על המשתתפים בחוג, שהיו מרוצים לא רק מהמקצועיות שלה, אלא גם מהאווירה בחוג והיחס האדיב שלה." אומרת ליאנה גלר, מנהלת מרכז הפנאי קלור. "בשנתיים האחרונות הבנתי שלא מדובר רק בחוג, אלא ממש בסוג של מרחב לשקט נפשי, לביטחון. מקום בו אפשר לשעה קלה לברוח מהמציאות המורכבת של החיים. יש פה אווירה של משפחה, של בית. המשתתפות מחוברות אחת לשנייה, ותמכו בזהבה לאורך השנתיים האחרונות, בין אם מדובר בעמידה לצדה בצומת חדרה, או בהתעניינות ואמפתיה כלפיה בתקופה הזו. כל המשתתפות בחוגים שלה וגם הצוות כולו בקלור שמח בשמחתה כשעמרי חזר וכולנו התגייסנו במטרה להפתיע אותה והיא אכן מאד הופתעה. זהבה היא לוחמת אמיתית ואחרי שנתיים קשות בהן היא לא וויתרה לעצמה והמשיכה ללמד, להתנדב ולתת מעצמה, היום אפשר לראות שוב את החיוכים והצחוק שלה מגיעים ממקום אמיתי של אושר. עבורי היא לא רק מורה, היא מורה לחיים, אישה מדהימה ואכפתית שאני מוקירה ומכירה לה תודה על כל מה שהיא עבור המרכז שלנו."

בבוקר שבת, ה 7 באוקטובר 2023, זהבה חן צפתה בטלוויזיה, מודאגת כמו כל אזרחי ישראל. זמן קצר אחרי שהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בדרום הארץ היא התקשרה לאחיה הצעיר דני, שבנו- אחיינה, התגורר עם משפחתו בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה. "בפעם הראשונה שהתקשרתי לדני, השעה הייתה בערך שבע בבוקר. הוא הרגיע אותי ואמר שהוא דיבר עם עמרי, הם בממ"ד והכל בסדר. בשיחה השנייה עם דני הבנתי שעמרי אמר לו שהוא לא יכול לדבר כי מחבלי חמאס מסתובבים ליד הבית" זהבה מספרת כשדמעות עולות בעיניה. גם כיום, לאחר שחרורו של עמרי, זהבה מספרת על אותו היום הארור, ומחניקה את דמעותיה. "המחבלים הושיבו את כולם, שתי משפחות מהקיבוץ, על הרצפה במטבח עם רובים מכוונים אליהם. המחבלים אמרו להם שאם הגברים לא יבואו איתם בשקט, הם יהרגו שם את כולם."

במהלך התקופה הארוכה בה עמרי היה בשבי, לצד תחושות אישיות קשות, חששות ודאגה עמוקה לשלומו של אחיינה, זהבה בחרה ביציבות. בנקודת אחיזה במקום בו עשויות להימצא נקודות שבירה. " אם לא הייתי יוצאת מהבית", היא אומרת, "אם לא הייתי מתמקדת בעשייה, ממשיכה לעסוק בהתנדבות, וגם פוגשת אנשים נפלאים שעמדו לצדי וחיזקו אותי, אני באמת לא יודעת איפה הייתי היום, אני מרגישה שעשייה, במיוחד התנדבות ונתינה ללא ציפייה לתמורה, זה משהו שממלא אותי אפילו עוד יותר מאומנות".

עם הכניסה לביתה של זהבה, שכולו מלא ביצירות אומנות יפהפיות פרי ידיה, לא ניתן להתעלם מקיר שלם עליו מתנוססות עשרות תעודות הוקרה המסכמות כשני עשורים של עבודת התנדבות פורה עבור חיילי צה"ל. כבר 17 שנים שהיא מתנדבת במטבח בא"ח גולני יחד עם קבוצה של כארבעים נשים אותה היא מובילה ומרכזת. עד לאסון הכטב"מ שפגע בבסיס לפני כשנה, ארבעה חיילים נהרגו ועשרות נפצעו, זהבה וקבוצת הנשים המשיכו לפקוד את הבסיס גם בימי המלחמה, אך לאחר התקרית, אסרו על התנדבויות של אזרחים בבסיס וזהבה הצטרפה מאז ל'לביאות בעורף'- קבוצת אימהות מקיסריה שהקימו חמ"ל לבישול ארוחות חמות לחיילים בכל גזרות הלחימה. ואם זה לא מספיק, לפני כחמש שנים זהבה פתחה במרכז הפנאי קלור קבוצת סריגה, שאת תוצריה הן מעבירות לחיילים בודדים. עד כה הקבוצה בשיתוף עם המרכז, שאחראי על חומרי הגלם, תרמה מעל לאלף כובעי צמר וחם צוואר.

האור בעיניה של זהבה נדלק כשמדברים על חזרתו של עמרי הביתה, אך היא לא מוצאת מילים כדי לתאר את תחושות ההתרגשות שלה. "וואו וואו וואו" היא אומרת, ומתארת את יום חזרתו כיום בו הורה משיא את אחד מילדיו. "הרגשתי שאני מרחפת באוויר וכשנפגשנו באיכילוב התחבקנו, בכינו, צחקנו, רעדנו מהתרגשות. כל קשת הרגשות הייתה שם". עוד לפני שהמשפחה הגיעה לאיכילוב לפגוש את עמרי, זהבה החליטה לקחת עמה שופר מיוחד ויקר מאד ללבה. השופר העתיק הזה, היה במשפחתו של בעלה ז"ל במשך 430 שנים ועם מותו, הוא עבר לרשותו של בנם של זהבה וחיים. כאשר המשפחה עלתה לקומת הגג של איכילוב שם נחת המסוק בו הגיע עמרי, זהבה תקעה בשופר לכבודו, ותרועת השופר הללה את היום המיוחד של משפחת מירן.

כחמישה עשורים עברו מאז שזהבה עברה לגור בחדרה עם בעלה חיים ושלושת ילדיהם ומזמן היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי של העיר. דמות של עוצמה נשית, יצירה, נתינה וחיבור קהילתי חזק. בשנתיים האחרונות היא לימדה את כולנו שיעור מאלף והפכה לסמל לנחישות אזרחית, ערבות הדדית והאמונה שבכוחה של קהילה- שלא שוכחת ולא מוותרת על אחיה ואחיותיה -לשנות את המציאות. זהבה מספרת בהתרגשות על החדרתיים שהכירה בצומת חדרה ושעמדו לצדה בתקופה הקשה הזו. "הכרתי אנשים מופלאים וחבל שהכרתי אותם בכאלו נסיבות. אנשים שנתנו לי את כל האהבה שהייתי זקוקה לה וזה המיס אותי. אני באמת חושבת שבזכות אנשים טובים שכאלה, בצמתים, בקהילות, בכיכר החטופים, משפחות החטופים החזיקו מעמד במשך כל הזמן הזה." זהבה, שכמו עמרי ודני אבי, ממשיכה להזכיר שהעם עם משפחות החטופים- עד החטוף האחרון, מסכמת במשפט אחד שאומר הכל- "תהיו טובים ותאהבו. מה שבשניות אפשר להרוס, לוקח שנים לבנות."